המסנן הפנימי


המסנן הפנימי
בפרק הקודם עסקנו בגורמים שמובילים את האדם לרגשות, כאשר הגורם המרכזי ביותר הוא כח המחשבה: מחשבות על ההווה, זכרונות מהעבר ודמיונות על העתיד. בפרק זה נתאר בצורה מפורטת יותר את התהליך המתרחש בתוכנו, בין החוויה ובין התגובה.
נניח שאני נכנס לשכונה שאיני מכיר בה איש, והנה אני רואה ילד שמסתכל עלי מחלון בבית גבוה ואומר לי 'אתה מטומטם'. מסתבר שאני לא אבכה כתוצאה מכך. התגובה יכולה להיות אדישות, צחוק או גיחוך. לעומת זאת, אם חבר שלי אומר לי מילים עם תוכן דומה, התגובה יכולה להיות כעס, עצבות, עלבון, למרות שהחבר השתמש כמעט באותן המילים, 'מטומטם' עם תפארה. מדוע יש הבדל בין התגובות בשני המצבים?
לכולנו יש בתוכנו מסנן הנותן פירוש ומשמעות לחוויות החיצוניות. מה שהביא אותי לצחוק כתוצאה מדברי הילד הוא אותו מנגנון פנימי, והתגובה שלי לא היתה לדברי הילד 'אתה מטומטם', אלא לפירוש שלי למה שהוא אמר. לעומת זאת, כשהחבר שלי אמר לי בדיוק אותו דבר - המילים שמתרוצצות לי בראש הן 'איך הוא יכול לומר לי את זה? איזו חוצפה! מה, הוא יותר טוב ממני?' הר הגעש הזה לא בא מהחבר אלא ממני, מהמסנן הפנימי שנותן משמעות. באופן תאורטי הייתי יכול לחשוב אחרת, הייתי יכול לומר לעצמי 'מה, נפלת על הראש? מה אכלת הבוקר? לך מפה, מי אתה?' נמצא, שאני הוא בעל הבית.
הגירויים החיצוניים הם בידי שמים. אמנם, אדם יכול גם לשלוט עליהם במידה מסוימת - כאשר אדם מסתובב ברחוב דיזינגוף בקיץ יהיה לו קשה לחשוב מחשבות טהורות, אבל השליטה שלנו בגירויים החיצוניים הינה מוגבלת. לעומת זאת, ה'מסנן' הפנימי לאותם גירויים פועל לפי התפיסות והמחשבות, שדרכן האדם תופס את העולם, ועליהן האדם יכול לשלוט בצורה מוחלטת. המסנן הוא המוח, שנותן משמעות לכל דבר על ידי דיבור עצמי. אפשר לומר שיש במוח של כל אדם מערכת של תכניות, לפיהן הוא מגיב בצורה מסוימת כאשר הוא שומע אנשים שאומרים משהו, או כשהוא עובר חוויות מסוימות.
בדומה למידות, גם ל'תכניות' אלו יש שני מקורות. יש חלק מולד שגורם לאדם לפרש דברים בצורה מסוימת, ויש חלק שנרכש על ידי האדם.
הרגלים - מערכת חיסכון
התכניות הפנימיות כוללות בתוכן הרגלי חשיבה - אנחנו רגילים לחשוב בצורה מסוימת. ההרגלים ביסודם הם דבר נפלא, הם מערכת החיסכון של האדם. חשיבה דורשת הרבה אנרגיה, אדם שלומד כמה שעות רצופות יתעייף מכך. אם צחצוח השינים לא היה נעשה מתוך הרגל אלא כל בוקר האדם היה צריך לחשוב על כל פעולה ועל העלויות של המשחה - כל האנרגיה היתה מושקעת בצחצוח השנים, ולא היה נשאר זמן לנעליים... לכן השכל משקיע הרבה כוח בהרגל, כוח 'עוקף חשיבה ומודעות', שמשחררים אנרגיה ומאפשרים לאדם להתקדם. בשיעור הראשון של לימוד הנהיגה הכל לא זורם, כל האנרגיה מושקעת בהמון דברים חדשים שצריך לשים לב אליהם, ולאט לאט הנהיגה הופכת להיות הרגל.
כח ההרגל הינו כח מרכזי גם בחינוך, כפי שמגדיר הרמב"ם 1 שחינוך פירושו להרחיק את הילד מאיסור ולהרגילו במצוות. עוד לפני ההבנה השכלית אנחנו הופכים את הכלי להיות קדוש, שהילד ידע שלא שמים אוכל בפה בלי שהוא מברך.
כאמור, הטוב שבמערכת ההרגלים הוא שהם מחוץ למערכת המודעות ואין צורך לחשוב עליהם, והרע הוא - שאין צורך לחשוב עליהם... רוב הרגשות וההרגלים של האנשים עובדים טוב; אם אני מגלה שאני שמח בזמן הנכון ובמינון הנכון, שגם אם אני עצוב זה לא גורם לי להיות שבועיים במיטה - אני יכול להסיק שהתכניות די מתאימות, הן מובילות אותי לרגשות מתאימים. אבל אם אני מוצא את עצמי כועס יותר מידי, שהרגשות הם בצורה או בעוצמה שאינם מתאימים, אז עלי לדעת שהבעיה אינה בחוץ אלא אצלי - ואז גם הפיתרון נמצא אצלי.
בששת הפרקים של היחידה הראשונה 'מודעות עצמית' עסקנו בחשיבות המודעות של כל אדם לעצמו ולכוחותיו, בתפקיד שניתן לו לשכלל ולפתח את אישיותו, לתת לכל מידה בנפש ביטוי נכון כך שרגשותיו יזרמו באפיקים הנכונים והבריאים. הבסיס להבנת היכולת לעצב את האישיות הוא הבחירה החופשית.
בהמשך למדנו על הגורמים המשפיעים על הרגשות - ההווי הפנימי שבתוכו של כל אדם, והרחבנו בתיאור התהליך הפנימי המתרחש בין החוויה החיצונית לבין התגובה הרגשית.
ביחידה הבאה נלמד על דרכים מעשיות, לעצב את ההווי הפנימי שלנו ואת אישיותנו באופן הרצוי לנו.
^ 1 עיין הלכות מאכלות אסורות יז, כז-כח.