אהבה ומודעות
אחת השאלות ששואלים רבות בעניין בחירת בן זוג ושלום בית היא בנושא האהבה: מהי אהבה? איך מייצרים אותה? איך שומרים עליה? כיצד מעמיקים אותה? וכו'.
שורש התשובה נמצא בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' (1) . התורה רואה לנכון לתלות את האהבה לזולת באהבת עצמי, משום שהאהבה שלי כלפי הזולת מתחילה באהבה, בכבוד ובהערכה כלפי עצמי. אדם שהכבוד וההערכה לעצמו חסרים לו, יקשה עליו לאהוב את עצמו, וממילא יקשה עליו לאהוב את הזולת, כי הוא לא יודע מהי אהבה.
איך אדם מגיע לאהבה, כלפי עצמו וכלפי אחרים? תשובה עמוקה לשאלה זו אנו מוצאים בפסוק המתאר את הקשר שבין אדם לחוה: 'והאדם ידע את חוה אשתו' (2) . המילה 'ידע' היא בעלת עומק פסיכולוגי גדול: כעומק הידיעה כך עומק האהבה, ובמילים אחרות - היכולת לאהוב מישהו הינה ביחס ישר למידת ההכרות איתו. אי אפשר לאהוב אדם אהבה אמיתית אם לא מכירים אותו בצורה עמוקה, וזו הסיבה לכך שהאהבה בין בני זוג נשואים החיים בצורה בריאה הולכת ומתעצמת מידי שנה, כי ההיכרות בין אחד לשני הולכת וגדלה, וממילא החיבור ביניהם נהיה עמוק יותר, וכולל רבדים רבים ועמוקים יותר בנפש ובכל מרחב החיים.
כאמור, עיקרון זה נכון גם ביחס האדם לעצמו. הבסיס של בריאות הנפש וליכולתו של כל אדם לאהוב ולהעריך את עצמו, ומתוך הערכה זו לצאת לתפקידו בעולם - הוא יכולתו להכיר את עצמו ואת כוחות נפשו, להסתכל על המראה הפנימית של עצמו ולומר 'זה אני, לטוב ולמוטב'.
מידות ורגשות
שני מושגים שילוו אותנו לאורך הדרך הם 'מידות' ו'רגשות'. ננסה להגדיר אותם, לא בצורה מדעית מדויקת אבל בצורה שתעזור לנו להתקדם.
הרב קוק מגדיר את המידות "תכונות הנפש המלבישות אותה, נותנות לה את תוארה ואת תפארת אופייה, להתגלות על מרחב החיים" (3) . המידות הן תכונות הנפש - הצורה שבה הנפש מתייחסת לעולם הפנימי והחיצוני. אם אני מתמלא במידה של שמחה, אז כמו מגנט - אני מוצא את עצמי תופס את השמחה בעולם, אני שם לב לדברים השמחים, ואז מתמלא בעוד שמחה. אם תכונת הקנאה בולטת אצלי, הקנאה תהיה הדרך בה הנפש תתייחס לעובדה שאני נפגש בחדר עם מישהו יותר חכם ויותר מצליח. ניתן לסכם ולומר שמידות הנפש מובילות את האדם למחשבות, תחושות ועמדות מסוימות, והם הקובעים את הצורה שבה אתרגם את העולם ואפגוש אותו, ובשלב הבא - אפעל ואתייחס אליו.
ומהן רגשות? כותב הרב קוק (4) "כוח המצייר והמדמה, בעל הטעם והחן". בשפה עממית יותר, רגש הוא הווי פנימי, על ידו האדם יודע שהוא חי. הווי זה מיוצר על ידי המפגש בין מידות הנפש לבין העולם.
המידות קיימות בנפש בזכות עצמן, בעוד שהרגשות הם תמיד תוצאה של משהו. אם אדם מרגיש שהוא מקנא, עצוב או שונא, תמיד יש לכך סיבה. נעסוק בכך בהרחבה בפרקים הבאים.
ה'באקום' השמיימי
אדם קם בבוקר, הוא רוצה להתחיל את העבודה, והנה הוא מגלה בתוכו קנאה ושנאה, אהבה וכבוד. לפעמים אדם נוטה להאשים את עצמו בקיומן של המידות: 'אני לא בסדר שיש בתוכי את מידת הקנאה'. אולם, חלק מהמודעות העצמית היא ההבנה, שאף אדם אינו אחראי למידות שבתוכו, אף אחד לא עמד לפני כסא הכבוד והתחנן על נפשו שיקבל מידה לא טובה... מקורן של המידות אינו בבחירת האדם, אלא יש מהן מוּלָדוֹת, ויש מהן שנרכשו בהשפעת ההורים והסביבה (5) . רק כשמגיע האדם לגיל של מודעות עצמית הוא פותח את העיניים ויש לו שאלות על עצמו, הוא מבין שיש לו מה לתקן והדבר מצוין, ואז הדבר הראשון שעליו להבין הוא שהמידות הוטבעו בו על ידי הקב"ה. כך האדם לא יחיה בתחושה מתמדת שהוא 'לא בסדר' ויאשים את עצמו בקיומן של מידות קשות לתיקון.
את התהליך של הטבעת המידות בנפש האדם אפשר לדמיין כך: הקב"ה 'בוחר' נפש מתחת כסא הכבוד, וכדי למלא אותה בתוכֶן הוא שולח אותה ל'באקום' שמיימי, ובו מקבלים ציוד. הרבה פקידים עומדים בדוכנים ומחלקים מידות, וליד כל פקיד עומדות שורות שורות של נפשות בתור. הפקיד של החכמה מחלק חכמה, אחד מקבל יותר ואחד מקבל פחות. אחרי החכמה עוברים לסבלנות, לקנאה, לשנאה, וכו'. אחרי הביקור בבאקום יוצאים ל'יחידה': הקב"ה רואה זוג צעיר שמתאימים לגדל את אותה הנפש, והוא שולח אותה אליהם, ואז מגיע 'מזל טוב' לרך הנימול. האדם מגיע למשפחה מסוימת בעולם הזה, למסכת של חיים, והציוד הפנימי הרוחני הוא המידות, איתו הוא אמור לעבוד בעולם הזה. מכאן אנחנו חוזרים לתחילת הפרק - לחשיבות המודעות העצמית, שכל אדם יכיר את עצמו וידע אלו מידות הוא קיבל, ומה הוא יכול לעשות איתם.
^ 1 ויקרא יט, יח.
^ 2 בראשית ד, א.
^ 3 מתוך מילון הראי"ה, על פי עולת ראי"ה על מצוות ציצית (כרך א, עמוד ד).
^ 4 עין אי"ה לברכות פרק תשיעי, פסקה קצ"א.
^ 5 ראה על כך בהרחבה בהמשך 'פיתוח האישיות ד - השפעת הסביבה'.
אחת השאלות ששואלים רבות בעניין בחירת בן זוג ושלום בית היא בנושא האהבה: מהי אהבה? איך מייצרים אותה? איך שומרים עליה? כיצד מעמיקים אותה? וכו'.
שורש התשובה נמצא בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' (1) . התורה רואה לנכון לתלות את האהבה לזולת באהבת עצמי, משום שהאהבה שלי כלפי הזולת מתחילה באהבה, בכבוד ובהערכה כלפי עצמי. אדם שהכבוד וההערכה לעצמו חסרים לו, יקשה עליו לאהוב את עצמו, וממילא יקשה עליו לאהוב את הזולת, כי הוא לא יודע מהי אהבה.
איך אדם מגיע לאהבה, כלפי עצמו וכלפי אחרים? תשובה עמוקה לשאלה זו אנו מוצאים בפסוק המתאר את הקשר שבין אדם לחוה: 'והאדם ידע את חוה אשתו' (2) . המילה 'ידע' היא בעלת עומק פסיכולוגי גדול: כעומק הידיעה כך עומק האהבה, ובמילים אחרות - היכולת לאהוב מישהו הינה ביחס ישר למידת ההכרות איתו. אי אפשר לאהוב אדם אהבה אמיתית אם לא מכירים אותו בצורה עמוקה, וזו הסיבה לכך שהאהבה בין בני זוג נשואים החיים בצורה בריאה הולכת ומתעצמת מידי שנה, כי ההיכרות בין אחד לשני הולכת וגדלה, וממילא החיבור ביניהם נהיה עמוק יותר, וכולל רבדים רבים ועמוקים יותר בנפש ובכל מרחב החיים.
כאמור, עיקרון זה נכון גם ביחס האדם לעצמו. הבסיס של בריאות הנפש וליכולתו של כל אדם לאהוב ולהעריך את עצמו, ומתוך הערכה זו לצאת לתפקידו בעולם - הוא יכולתו להכיר את עצמו ואת כוחות נפשו, להסתכל על המראה הפנימית של עצמו ולומר 'זה אני, לטוב ולמוטב'.
מידות ורגשות
שני מושגים שילוו אותנו לאורך הדרך הם 'מידות' ו'רגשות'. ננסה להגדיר אותם, לא בצורה מדעית מדויקת אבל בצורה שתעזור לנו להתקדם.
הרב קוק מגדיר את המידות "תכונות הנפש המלבישות אותה, נותנות לה את תוארה ואת תפארת אופייה, להתגלות על מרחב החיים" (3) . המידות הן תכונות הנפש - הצורה שבה הנפש מתייחסת לעולם הפנימי והחיצוני. אם אני מתמלא במידה של שמחה, אז כמו מגנט - אני מוצא את עצמי תופס את השמחה בעולם, אני שם לב לדברים השמחים, ואז מתמלא בעוד שמחה. אם תכונת הקנאה בולטת אצלי, הקנאה תהיה הדרך בה הנפש תתייחס לעובדה שאני נפגש בחדר עם מישהו יותר חכם ויותר מצליח. ניתן לסכם ולומר שמידות הנפש מובילות את האדם למחשבות, תחושות ועמדות מסוימות, והם הקובעים את הצורה שבה אתרגם את העולם ואפגוש אותו, ובשלב הבא - אפעל ואתייחס אליו.
ומהן רגשות? כותב הרב קוק (4) "כוח המצייר והמדמה, בעל הטעם והחן". בשפה עממית יותר, רגש הוא הווי פנימי, על ידו האדם יודע שהוא חי. הווי זה מיוצר על ידי המפגש בין מידות הנפש לבין העולם.
המידות קיימות בנפש בזכות עצמן, בעוד שהרגשות הם תמיד תוצאה של משהו. אם אדם מרגיש שהוא מקנא, עצוב או שונא, תמיד יש לכך סיבה. נעסוק בכך בהרחבה בפרקים הבאים.
ה'באקום' השמיימי
אדם קם בבוקר, הוא רוצה להתחיל את העבודה, והנה הוא מגלה בתוכו קנאה ושנאה, אהבה וכבוד. לפעמים אדם נוטה להאשים את עצמו בקיומן של המידות: 'אני לא בסדר שיש בתוכי את מידת הקנאה'. אולם, חלק מהמודעות העצמית היא ההבנה, שאף אדם אינו אחראי למידות שבתוכו, אף אחד לא עמד לפני כסא הכבוד והתחנן על נפשו שיקבל מידה לא טובה... מקורן של המידות אינו בבחירת האדם, אלא יש מהן מוּלָדוֹת, ויש מהן שנרכשו בהשפעת ההורים והסביבה (5) . רק כשמגיע האדם לגיל של מודעות עצמית הוא פותח את העיניים ויש לו שאלות על עצמו, הוא מבין שיש לו מה לתקן והדבר מצוין, ואז הדבר הראשון שעליו להבין הוא שהמידות הוטבעו בו על ידי הקב"ה. כך האדם לא יחיה בתחושה מתמדת שהוא 'לא בסדר' ויאשים את עצמו בקיומן של מידות קשות לתיקון.
את התהליך של הטבעת המידות בנפש האדם אפשר לדמיין כך: הקב"ה 'בוחר' נפש מתחת כסא הכבוד, וכדי למלא אותה בתוכֶן הוא שולח אותה ל'באקום' שמיימי, ובו מקבלים ציוד. הרבה פקידים עומדים בדוכנים ומחלקים מידות, וליד כל פקיד עומדות שורות שורות של נפשות בתור. הפקיד של החכמה מחלק חכמה, אחד מקבל יותר ואחד מקבל פחות. אחרי החכמה עוברים לסבלנות, לקנאה, לשנאה, וכו'. אחרי הביקור בבאקום יוצאים ל'יחידה': הקב"ה רואה זוג צעיר שמתאימים לגדל את אותה הנפש, והוא שולח אותה אליהם, ואז מגיע 'מזל טוב' לרך הנימול. האדם מגיע למשפחה מסוימת בעולם הזה, למסכת של חיים, והציוד הפנימי הרוחני הוא המידות, איתו הוא אמור לעבוד בעולם הזה. מכאן אנחנו חוזרים לתחילת הפרק - לחשיבות המודעות העצמית, שכל אדם יכיר את עצמו וידע אלו מידות הוא קיבל, ומה הוא יכול לעשות איתם.